אי-הוודאות שבוודאות

אי הוודאות שבוודאות | עינת עריף-גלנטי || בתצוגה עד 30/9/2024

עינת עריף-גלנטי חוקרת בתצלומיה גבולות בין קיום וכליה של חומרים. היא מצלמת חומרים ברגעים שבריריים, ומחדדת את פעולת הצילום כמשמרת ומתעדת, ובו זמנית כחונטת וממיתה. לצד העיסוק בווידיאו ובצילום, בשנים האחרונות עריף-גלנטי יוצרת כלים בעבודת יד. הכלים עשויים פורצלן והם יפים ומפתים, אבל יחד עם זאת, במהותם ובסגנון האופייני לעבודותיה, היא יוצרת אותם "פגומים" ולא פונקציונליים (1), מציגה את היפה כלא שימושי, וחותרת תחת תפיסות של יופי ושלמות (2).

שלושה ארונות תצוגה מוצבים ברחבי החדר החשוך. בכל אחד מהם כשלושים כלים שונים. במבט ראשון, התצוגה מעלה על הדעת את מסורת "חדרי הפלאות" (3), אך במבט שני ושלישי החלל מתחיל להתפענח: הפריטים המונחים בוויטרינה שבעבודת הווידיאו מתפרקים בהדרגתיות עד לקריסה; שתי ויטרינות נוספות בגודל זהה, באחת כדים מסודרים בסדר מופתי ומולה צילום של ויטרינה, כולם מתלכדים לכדי הצבה אחת של דימוי אחד, ויוצרים סביבה רבת יופי, המזמינה את הצופה להיטמע בה.

המיצב תלוי המקום של עריף-גלנטי שואב מציורי טרומפ לואה trompe l'oeil)) מהמאה ה-17. אמנות זו, שבבסיסה ציור ראליסטי שיוצר אשליה אופטית של שלושה ממדים, היא חלק מהמחקר האסתטי של האמנית לאורך השנים – בחינת התרבות העכשווית מתוך התייחסות ל"טבע דומם" דרך מדיום הצילום (4). באמצעות שימוש בכדי חרס המדמים בחומריותם כלי פורצלן יוקרתיים, עריף-גלנטי יוצרת עבודה שיש בה אחיזת עיניים ובדיה, אך גם אמירה אישית, ביקורתית, המתייחסת להווה.
בחודשים האחרונים, כחלק מעבודתה בפרויקט תיעוד, עינת עריף-גלנטי מבקרת באופן קבוע בבתים שנפגעו באירועי 7 באוקטובר, ונחשפת לזוועות ממקור ראשון. בעבורה המציאות אחרי 7 באוקטובר היא עולם שכל הכלים שבו התפרקו באופנים שונים וברמות כליה שונות, ואלה שנשארו לעמוד ניזוקו באופן כזה שעדיין אנחנו לא יודעים ולא יכולים לדעת מה באמת קרה ומה עתיד לקרות, מה אמיתי ומה תעתוע.

כזה הוא מיצב הכדים של עריף-גלנטי בזמן הווה – אלגוריה למצב הקיומי של חיינו בחודשים האחרונים – מציאות שבה כולנו מפוררים וסדוקים. אך לא ניתן לקרוא את המיצב מבלי להתייחס גם לזמן עבר – שכן העבודה עליו החלה בשיאה של המחאה נגד ההפיכה המשפטית, כך שהסדקים וההרס זוכרים היסטוריה לא רחוקה של התהליכים מטלטלים שעברו על המדינה מאז ינואר 2023.
הסדקים והשברים בכלי החרס של עינת עריף-גלנטי נעים בין האישי לקולקטיבי, ומבטאים את תחושת השבר שמלווה ישראלים רבים. יחד עם זאת, עם קיומם של הכלים השלמים כחלק מההצבה טמונה גם הצעה לריפוי ולתקווה.

אוצרת: מיטל מנור

___________________________________________________

1. היצירה המכוונת של פריטים לא מושלמים שואבת ממסורת הוואבי-סאבי היפנית שעוסקת בין היתר באסתטיקה של הפגום.
2. ב-2012, בתערוכה "חדרי הפלאות באמנות העכשווית" במוזיאון הרצליה, עריף-גלנטי הציגה צילומים מפתים של פירות פלסטיק על פגמיהם.
3. חלק ממסורת אספנות אירופית של אצילים ובעלי ממון במאות 16 עד 18. בחדרי הפלאות קובצו מאגרים אנציקלופדיים של אובייקטים מוזרים, מטרידים, מפתיעים ואקזוטיים, והאוספים מרובי הפריטים העידו על עושרו ועל עוצמתו של האספן-האציל.
4. לא ניתן לדבר על המיצב מבלי לציין ששורשי העבודה ואופן התצוגה מתייחסים לתצלום "פריטי פורצלן", אחד מתצלומיו הראשונים של הנרי פוקס טאלבוט, משנת 1844 לערך. בתצלום סדרת פריטים המונחים על מדפים, וטאלבוט מתייחס אליו הן כתיעוד מלאי (inventory) והן כהוכחה משפטית: "אם גנב יגנוב את האוצרות – והעדות האילמת של התמונה תובא לפניו – הרי תהה זו ראיה נאצלת ביותר". כלומר, כעת, משהומצא הצילום, אנו נוכחים. [הציטוט מתוך:W.H.F. Talbot, Pencil of Nature, as quoted in: Allan Sekula, 1989. "The Body and the Archive", The Contest of Meaning, Richard Bolton (ed.), The MIT Press]