צאי

על דיבוקים, תפאורות ונשות הרפאים של "סטודיו משלך" בבית ליטבינובסקי
במלאת מאה שנה למחזה "הדיבוק", יוצאת האמנית תמר לב-און להתחקות אחר התפאורה והתלבושות שעיצב עבורו פנחס ליטבינובסקי. המחזה "הדיבוק" הועלה לראשונה על ידי תיאטרון "הבימה" במוסקבה, ובשנת 1926 הוצג בארץ ישראל על ידי "התיאטרון הארץ ישראלי". התפאורה והתלבושות להפקה המקומית נוצרו על ידי האמן, ומהווים מקור השראה ואת חווית התשתית לתערוכתה של לב-און.
ההפקה זכתה לתגובות שליליות ולאחר שנה ירדה מהבמות, אך באמצעות מחקר מקיף שבוצע בארכיוני תיאטרון, הצליחה לב-און להתחקות אחר מספר תמונות המתעדות את הבמה ואחר רישומים של הדמויות. באמצעותם, מעלה לב-און מן האוב את התפאורה והתלבושות שהושמצו, ומשחזרת את מילון המושגים הצורני אותו יצר ליטבינובסקי במיוחד עבור ההצגה: מילון שהורכב מסדרה של סמלים מאגיים אותם היא מקעקעת על גופה ורוקמת על שמלתה.
במבט ראשון, בעת העלייה בגרם המדרגות, מתגלה לצופה שמלה מעוטרת סמלים, מונחת בחדר האמבטיה של הבית, לאחריה מתגלה דמות אישה מרחפת – דמותה של "אליסון" אשר מתבררת בהמשך כדמותה של האמנית, ספק קדושה המגנה של הבית, ספק באמצע טראנס של גירוש דיבוק מן הבית הרדוף. לב-און, אשר עוסקת בנרטיבים מומצאים, היסטוריות ובדיות, יצרה לאורך השנים סדרה של דמויות נשיות פיקטיביות אותן היא מכנה "אליסון". היא מכניסה אותן לדפי ההיסטוריה, שם הן דורשות את מקומן בתיעוד הנשי ההיסטורי שלרוב אינו קיים, ועל כן יש להמציאו.
רבות נכתב על פנחס ליטבינובסקי אך מעט מאוד נכתב אם בכלל על הנשים בחייו. סיפורה העגום של תפאורת ה"דיבוק" אותה עיצב, יכול להיקרא בקריאה ביקורתית כאנלוגיה לסיפור עזבונו הכולל של ליטבינובסקי אשר הושמד ברובו, אך גם יכול לייצר קריאה חדשה של לב-און את ההיסטוריה הכתובה שבחרה בעבר להתעלם מן הדמויות הנשיות אשר ליוו אמנים (ובכללם את ליטבינובסקי). בכך דמותה של אליסון (תמר) היא על תקן המתקנת את השרשרת בבית אשר זכה עד כה לאזכורים בהקשר גברי בלבד.