שברירים

פסי קומר יוצרת בעבודותיה קומפוזיציות מורכבות, ובאמצעות פיסול מחומרים פשוטים ומתכלים היא בוחנת את היחסים בין סדר לאי-סדר ובין יציבות לארעיוּת. השפה הפיסולית שלה מתאפיינת בחזרתיות ובאסתטיקה מדודה, ובוחנת יחסי גומלין בין תהליכים אורבניים כמו בנייה והרס לבין תנועה של יצירה, פירוק ושינוי באובייקט האמנותי.

בתערוכה "שברירים" השבר הוא נקודת המוצא. כותרתה, המרמזת לממד הפיסולי, מבטאת תחושה של ישראלים רבים לאחר תקופה ממושכת של מלחמה, אובדן והרס. בלב התערוכה מיצב פיסולי גדול ממדים, מעין נוף אורבני מתהווה הבנוי מצֶבֶר של מבנים לבנים שמטפסים מהרצפה עד התקרה. המבנים נמצאים במצבים שונים של קיום: חלקם זקופים ובנויים לתלפיות, חלקם נדמים על סף קריסה, ויש מהם שכבר שרויים בתהליכי התפרקות. עבודת הווידאו שלכת מתארת חלקי מבנים הנערמים זה על גבי זה ומשלימה את המהלך של המיצב בהיערמות חזרתית ודינמית, כמעט טקסית, שבה כל פיסה, כמו הייתה עלה שלכת, נושרת באיטיות על קודמתה, ומשמשת הד חזותי ורעיוני לתנועה של בנייה ושל פירוק גם יחד.

המבנים ב"שברירים" מתעתעים ונזילים, משקפים את מציאות החיים בשנתיים האחרונות אך גם נושאים הבטחה לשינוי. זהו שלב חדש בעבודותיה של קומר – אישי ומופשט יותר, בעיקר במובן הרעיוני – חתירה להבנת המצב הקיומי מתוך פעולת בנייה כמעשה של רפלקציה ותיקון. קומר מבקשת לייצר סדר. היא מציבה את רגעי ההתפרקות לצד רגעי ההיווצרות, ובוחנת כיצד הקריסה יכולה להפוך לנקודת מוצא לבנייה מחדש וכיצד ההרכבה יכולה לשמש שפה של ריפוי.

פעולת היצירה הופכת ב"שברירים" להזמנה להשתתף בתיקון, להרכיב את החלקים, ולהאמין כי בשבר עצמו טמונה אפשרות של תקומה, ברוח דבריו של רבי נחמן מברסלב שלפיהם אחרי שבירה גדולה מגיע תיקון גדול.