על ציפורים ואנשים ושבי תעתועים

התערוכה "על ציפורים ואנשים ושבי ותעתועים" נוצרה והוצגה לראשונה בגלריה בארי בתל אביב (אצרה: סופי ברזון מקאי) וכעת מוצגת מחדש, ומכילה בתוכה הקשרים חדשים, לחלל בו היא מציגה ולתערוכה שמוצגת לצידה.
התערוכה מבקשת להתבונן בקשרים העדינים המחברים בין בני אדם, מקומות וזיכרונות, ולשאול מה מאפשר לנו להמשיך לבנות תחושת בית גם כאשר המציאות סביבנו משתנה ללא הרף. במרכז התערוכה ניצב מיצב תלוי מקום הבנוי ממבני פרספקס שקופים ובתוכם עשרות דמויות אנושיות זעירות. הדמויות פועלות במרחבים קטנים ואינטימיים, עסוקות בפעולות יומיומיות שמשמעותן נותרת פתוחה לפרשנות. לצדן פזורים ספרי עיון והגות, ציפורי דרור ואלמנטים פיסוליים נוספים, היוצרים מרחב שנע בין מציאות למשל, בין ידע לזיכרון ובין חירות לשבי.
ציפור הדרור, המלווה את האדם לאורך אלפי שנים, הופכת בתערוכה לדימוי מרכזי של פגיעוּת, שייכות והישרדות. הספרים בתערוכה, שנלקחו מספריית קיבוץ בארי מספר ימים לפני שנשרפה ב-7/10, נושאים אינהרנטית בתוכם שכבות של ידע אנושי, ומשמשים בו-זמנית כיסודות תומכים וכשרידים של רעיונות ואמיתות הנתונים בימינו אנו לשחיקה מתמדת. הם יוצרים אלגוריה על ניסיונו של האדם להבין את עולמו ולמצוא בו סדר ומשמעות לצד המטען שנוסף להם לאחר השמדת הספרייה.
הצגתה המחודשת של התערוכה מחוץ לבארי מעניקה לה רובד נוסף של משמעות. במציאות שבה שאלות של בית, עקירה, זיכרון וקהילה הפכו לחלק בלתי נפרד מהחוויה הישראלית, נדמה כי העיר הקטנה שבונה פישר כץ הופכת למראה עדינה ומטלטלת של הקיום האנושי עצמו.