העובדות הנחוצות לנו

המיצבים הציוריים של מאיה שמעוני עשויים להראות במבט ראשון כשייכים לזמן או זמנים אחרים. למעשה, העבודות תמיד מעוגנות במציאות הישראלית, כשהן משתמשות בקודים ויזואליים שנשלפו מתקופות ותרבויות שונות כדי לחשוף רעיונות ומושגים שרוחשים סביבנו, ממש מתחת לפני השטח של נראות עכשווית.

התערוכה ב"סטודיו משלך" מגיבה וצומחת ישירות מחלל התצוגה הייחודי, ששימש בעברו כבית מגורים. בלב התערוכה נמצא מיצב "טפט־הדפס" המשתרע מהכניסה לחלל ועד לאח הקבועה בקיר הנגדי. עבודת הקיר נראית תחילה כמו טפט מסורתי – התערבות שמפרה את האיזון בין הביתי לציבורי בגלגולו הנוכחי של המבנה כגלריה ומסיטה את החוגה חזרה אל עבר הממד הביתי. הנכנס לחלל כמעט יכול לטעות ולחשוב שמדובר באלמנט "שתמיד היה שם", שריד מהחיים הקודמים של הבית. ההדפס עצמו נשען על המסורת העשירה של דגמי דמשק – סגנון שמזוהה עם אחוזות וארמונות אירופאים, אבל שמו מעיד על מקורו המזרחי ועל סבך הקשרים הפיזיים והמושגיים שנרקמים בנדידת דימויים וסחורות בין המזרח למערב.

האמנית יצרה את הדגם באמצעות מיזוג מוטיבים סגנוניים ששאובים מגלגוליו השונים של המבנה. הבית נבנה על ידי משפחת סלמן הערבית־נוצרית בתחילת המאה העשרים בזמן השלטון העות'מאני. בתקופת המנדט הבריטי, קומתו השנייה שימשה כביתו של עוזר הנציב הבריטי העליון. לאחר 1948, הוגדר הבית כ"נכס נפקדים", ובשנת 1950 הוצע לצייר פנחס ליטבינובסקי לשמשו כביתו לכל ימי חייו. מתוך ההתכה יחד של אלמנטים עות'מאניים, בריטיים מנדטוריים ומהעשורים הראשונים של מדינת ישראל, הדגם מעניק נוכחות חזותית לרוחות הרפאים שמהדהדות בבית. הדינמיקה שנוצרת מעלה על הדעת את המונח המכונן שטבע חוקר אמנות האסלאם החשוב אולג גרבר (Grabar) – "שדים מתווכים" (Intermediary Demons), כאיכות המהותית של האורנמנטיקה, שמאפשרת קשר ישיר ולא אמצעי בין הצופה לאובייקט האמנות בכל התרבויות ובבסיסה מוטיבים אוניברסליים משותפים.

אל מול הגודש שופע הפרטים של ההדפס, האמנית מציבה מגילת קלף שבה היא מגוללת בכתיבת סת"ם את הדרמה של קורות המקום, בשפה המשפטית היבשה של פסקי הדין שהכריעו את גורלו. מתוך הסמכותיות הכפולה, זו של כתב הסת"ם וזו של לשון החוק, היא מתווה את הסיפור של ירושלים כמרחב שבו מאבקים על שטח, נדל"ן וקדושה משתרגים זה בזה.

למרות הרושם הראשוני של דגם עיטורי חוזר, עם התקדמות הצופה לעומק חלל התצוגה, הטפט־הדפס מתחיל להשתנות לצידו. הצורות העיטוריות זזות אט אט, מתמזגות, זולגות, נפרמות ונפגשות, מייצרות כתמים והפרעות, מעין כתמי רורשך או נקודות עיוורון, עד שבקצה השני של החדר הצופה פוגש בדימוי שונה מזה שקיבל את פניו. באמצעות שיבוש טכניקת ההדפס שמבוססת על עקרון השכפול, שמעוני מערערת את היציבות והנינוחות הבורגנית שנקשרת באסתטיקה של הדפס הדמשק, שותלת בו תכנים ואלמנטים חזותיים המבקשים לשמר את מה שנעלם, שאיננו כבר, כמו מייצרת אחיזה רגעית אחרונה בהיסטוריה של הבית וחוקרת את תפקידו כסוכן זיכרון. מתוך התנועה הזו בין האישי לקולקטיבי, ההיסטורי והתרבותי, נרקם חלל שלא שייך לאף אחד, או אולי שייך לכולם.