בעתיד אבלה בחדר הזה זמן רב

אמניות: אניסה אשקר, לני דותן, מיכל היימן, מיכל סופיה טוביאס, יעל סרלין, אלהם רוקני, דפנה שלום
באחת הסצנות האיקוניות מראשית ימי הקולנוע ההוליוודי, בסרט "המלכה כריסטינה" (1933), נראית גרטה גרבו בעת שהיא מתהלכת ברחבי החדר שבו חוותה לראשונה בחייה אהבת אמת. בטקסיות משונה המלכה מלטפת את השידה, ממששת את הפמוט ואת הקירות, מטביעה את ראשה בכּר ומחבקת בחוזקה את העמוד של מיטת האפיריון שחלקה עם אהובה. כאשר הוא שואל אותה לפשר מעשיה, היא עונה: "אני משננת את החדר הזה. בעתיד, בדמיוני, אבלה בחדר הזה זמן רב".
הלמידה או רכישת הזיכרון, כפי שמציעה תערוכה זו, הן אינן רק פעולות קוגניטיביות אלא גם פעולות פיזיות. אנחנו לא זוכרות רק את מה שקראנו, ראינו או שמענו. לגוף ולמגעו יש זיכרון המתפקד באופן שונה מזה התודעתי, ולעיתים פועל בנפרד ממנו. הוא מכיר את רכוּתה של כורסה אהובה, מזהה את מגעם של מקשי המקלדת שאליה הורגלנו, ויודע – כפי שהיטיב לתאר זאת דקארט – את מהלך האצבעות הנפרשׂות ונעות כמו מעצמן על פני כלי הנגינה. בכוחו של הזיכרון הגופני לשחזר, גם לאחר שנים רבות, את שיווי המשקל הנדרש לרכיבה על אופניים. לעיתים הוא נושא עקבות של אירועים טראומטיים, גם כאשר הנפש והתודעה מסרבות להכיל אותם.
בבסיסו הזיכרון הוא פעולה מוחית, נוירולוגית, ולמעשה רק בשנים האחרונות הרפואה המודרנית מתחילה להסביר תופעות המצביעות על כוחם של איברים או של מערכות נוספות "לזכור". ואולם, האמונה הקמאית בכוחו של הזיכרון להיטמע בדרכי הגוף ניצבת לאורך שנים במרכזן של תרבויות רבות ומאפיינת את התפיסות והטקסים המתקיימים בהן. העבודות בתערוכה עוסקות בביטויים אלה. הן מבינות את הגוף האנושי כמעין ארכיון חי, הנושא חוויות, זיכרונות ואפשרויות ידיעה הנמתחות אל מעבר להווייתם המילולית.
"המדע מטפל בדברים ומוותר על האפשרות לשכון בהם", טוען מרלו פונטי. במובן מסוים, זוהי מטרתה של התערוכה: היא מבקשת לשכון בדברים מעבר להווייתם הגלויה, להתבונן לעומק במחוות הפרפורמטיביות המוצגות ולהאט במחיצתן, מתוך אמונה כי יש במגע ובנוכחות הפיזית לצד ובתוך דבר־מה יכולת לקרבו אל התודעה ואל הנפש.