בית הציירת

על זיכרון, חפצים וגעגוע

ההיסטוריה של בית הצייר ושל קטמון היא מיקרוקוסמוס להיסטוריית קום המדינה: מבנייתו על ידי משפחה ערבית נוצרית, דרך השכרתו לפקיד המנדט, מסירתו מידי הרשויות לצייר פנחס ליטבינובסקי ועד פתיחת סטודיו משלך. יעל אורן מוסיפה כעת פרקים נוספים לסיפור זה, ממקדת את מבט הצופה בסיפורים של נשים שהתגוררו בבית ובסביבתו.

אורן עוסקת בעבודותיה בנושאים של אבדן, אבל, זיכרון ואהבה. בחלל הכניסה, דיוקנאות של זוגות של נשים מבד לבן. הגילוי וההסתרה של שכבות הבד יוצר משחק גומלין של שקיפות ואטימות, אור וחושך, גילויי וחשיפה. כל אחת מן הדמויות בעבודות נוכחת-נעדרת באמצעות עבודות שניתן לראותן באור. דיוקנאות הנשים הם דיוקנאות משפחתיים של אחיות. הם משמשים נקודת מוצא, ומספרים ללא מילים את סיפור התערוכה והבית - אסתר ונחמה דודניקוב, אשתו של הקצין יוליוס ג'ייקובס שלפי החוקר דוד קרויאנקר התגוררו בבית (1). האלה ודומיה, אחיות למשפחת סכאכיני, המשפחה האחרונה שעזבה את טלביה בשנת 1948, ודפנה וחלויה, האחיות לבית ליטבינובסקי.

בחלל העליון סדרה של ציורי שמן על בד – ציורי "בלטות" שמתכתבים עם הרצפות המקוריות של הבית, ועליהם מצוירים פריטים שונים. לעיתים חפץ, לעיתים עלה של עץ תות, פלח לימון או פרח יסמין. רצפות הן מוטיב חוזר בעבודותיה של אורן, הבלטה מאפשרת לה לחקור את היחסים המורכבים בין זיכרון לבין חלל באמצעות שימוש במוטיב ה-"בלטה" הכל כך ישראלי כדימויי וכמושג ולמפות את מה שנעלם ואיננו.

ניתן לומר שאורן הופכת עצמה בתערוכה למספרת סיפורים. היא נעה בין נרטיבים אישיים ללאומיים ומוסיפה קריאה חדשה להיסטוריה הכתובה שנמנעת מעיסוק בסיפורים שאינם תואמים לקאנון הלאומי והגברי. אורן מעלה מן האוב סיפורים של נשים שחיו כאן פעם. באמצעות שימוש בחפצים כנושאי זיכרון היא מספרת לנו את סיפור חייהן. היא מספרת לנו על הגעגועים לחצר הבית, לגינה, לריחות ולטעמים, נעה בין עבר-הווה ועתיד, אורן מכניסה אותן לדפי ההיסטוריה, שם היא דורשת את מקומן בתיעוד נשי-היסטורי ובתוך כך מעלה שאלות מהותיות בייחוד לתקופתנו על בית, הגירה, זיכרון ושכחה.

- מיטל מנור

______________________

1. ד. קרויאנקר, "שכונות ירושלים – טלביה, קטמון והמושבה היוונית", הוצאת כתר ומכון ירושלים לחקר ישראל, ירושלים, 2002.

בתצוגה עד 1.2.25